החלטה בתיק ה"פ 52473-03-11

1.         מחלוקת בעניין סמכותו של בית משפט זה לדון בבקשה לביטול החלטת המשיבים אשר דחו את בקשת המבקשים לקבלת רישיון ליבוא מכונית. כדי להבין את המחלוקת נפרט תחילה את הרקע העובדתי וההליכים הקודמים.

רקע והליכים קודמים

2.         ב-1.8.10 התקשר המבקש מס' 1 (להלן: "עטיה") בהסכם לרכישת מכונית משומשת מסוג BMW דגם 6X (להלן: "המכונית") ממוכר בניו-יורק, ארה"ב. לצורך ייבוא המכונית לישראל, הגיש עטיה ביום 11.8.10 בקשה לקבלת רישיון יבוא למכונית, כנדרש על פי צו יבוא חופשי, התשס"ט - 2008 והוראות הנוהל שהוצאו על ידי משרד התחבורה בכל הנוגע ליבוא רכבים לישראל (להלן: "צו היבוא", יצוין כי הצו תוקן והוחלף על ידי צו יבוא חופשי, התשע"א- 2011). הבקשה הוגשה בשמו של מר עטיה (בקשה מס' 5018). לבקשתו צירף עטיה מסמכים שונים שנדרשו, ובהם הצהרה לגבי גיל הרכב המיובא, אישור של מוסך שירות ועוד. על פי המסמכים שצורפו לבקשה, המכונית הגיעה לישראל, דרך נמל חיפה, ביום 23.8.10.

3.         בימים 17.8.10 ו-5.9.10 פנה עטיה למשיבים והודיע להם כי הוא מבקש לבטל את בקשתו לרישיון היבוא של המכונית. לגרסתו הוא נקלע לקשיים במימון עסקת הרכישה. בין עטיה לבין המבקשת 2 (להלן: "רפאלי") הושגה, על פי הנטען, הסכמה כי רפאלי תרכוש ממנו את הזכות לרכישת המכונית ותשלם את תמורתה. בהתאם, הגישה רפאלי ביום 16.9.10 בקשה ליתן לה רישיון ליבוא המכונית. ביום 21.10.10 ביטלו המשיבים את בקשתו של עטיה ליבוא המכונית.

4.         בקשתה של רפאלי לקבלת רישיון ליבוא המכונית הועברה לדיון בפני ראש ענף יבוא במשרד התחבורה. הואיל והועלו חשדות, שמא בקשתה של רפאלי אינה עומדת בתנאים ליבוא מכונית על פי הצו ליבוא חופשי, זומנו עטיה ורפאלי לשימוע. השימוע נערך לכל אחד מהם בנפרד.

5.         לאחר שמיעת גרסאותיהם של המבקשים, החליטה ראש ענף יבוא במשרד התחבורה לדחות את בקשתה של רפאלי (החלטה מיום 28.10.10)  (להלן: "ההחלטה").

6.         בהחלטה נאמר כי לא התמלאו התנאים לקבלת רישיון יבוא. בין היתר נאמר, כי על פי התשתית העובדתית שנפרשה על ידי עטיה ורפאלי, התברר כי עטיה פעל בכל הנוגע ליבוא הרכב כ"עוסק", במובן הגדרות צו היבוא ועל כן אין ליתן רישיון ליבוא רכב בעסקה מסחרית. כמו כן צוין כי המכונית הובאה לישראל בטרם ניתן רישיון היבוא לרפאלי, וזאת בניגוד להוראות בנוהל היבוא, לפיהן יש להקדים קבלת רישיון יבוא להשטת המכונית לישראל.

7.         ביום 31.1.11 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב (עת"מ 143-02-11), בה עתרו לבטל את ההחלטה ולהורות למשרד התחבורה ליתן לרפאלי רישיון ליבוא המכונית. בתגובה לעתירה זו הגישו המשיבים בקשה לסילוק העתירה על הסף מחמת העדר סמכות עניינית. בבקשתם טענו המשיבים, כי סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים תחומה במסגרת ההוראות הקבועות בחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000, והתוספות לו. הואיל ובין העניינים שמסורים לסמכות בית המשפט לעניינים מנהליים לא נכללו עניינים הנוגעים למתן רישיון יבוא על פי צו היבוא, הסמכות לתקוף את ההחלטה מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. בשים לב לבקשה זו, הודיעו המבקשים כי הם חוזרים בהם מהעתירה וזו נמחקה.

8.         המבקשים לא פעלו במתווה שצוין בבקשת המשיבים לסילוק העתירה המנהלית על הסף, והגישו את המרצת הפתיחה נשוא תיק זה. בבקשתם עתרו המבקשים בדיוק לאותם סעדים שצוינו בעתירה המנהלית, דהיינו עתרו לבטל את ההחלטה, לצוות על המשיבים ליתן לרפאלי רישיון יבוא ולאפשר את שחרור המכונית ורישומה על שם רפאלי.

הטענות בעניין הסמכות

 9.        המשיבים מצידם שבו וביקשו לסלק את המרצת הפתיחה על הסף. המשיבים שבים וטוענים כי הסמכות לתקוף את החלטת הממונה על היבוא במשרד התחבורה מסורה לבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, ולא לבית המשפט לעניינים מנהליים או לבית המשפט האזרחי. מכל מקום, כך לטענתם, ככל שיש סמכות לבית המשפט האזרחי, הרי שזו מסורה, בשים לב לשווי העניין, לבית משפט השלום ולא לבית המשפט המחוזי.

10.        מתגובות המבקשים בכתב ובעל פה, מתברר כי הם אינם חולקים על כך כי הסמכות לתקוף החלטה מנהלית של המשיבים על פי צו היבוא מסורה לבית המשפט הגבוה לצדק. עם זאת סבורים הם, שלא זה המקרה. המבקשים מדגישים כי החלטת ראש ענף היבוא התבססה על תשתית עובדתית מוטעית, כאשר קבעה כי מדובר ביבוא מסחרי ולא ביבוא פרטי. לצורך הוכחת טענתם כי היבוא היה פרטי, עותרים הם למתן סעד הצהרתי בבית משפט זה. המבקשים מוכנים ומסכימים כי בשלב זה תתוקן בקשתם, כך שעתירתם תהא אך ורק לפסק דין המצהיר את האמור והסעדים הנוספים שהתבקשו, יתבררו לאחר מכן במסגרת דיונית מתאימה.

דיון והכרעה

11.        בקשתם של המבקשים למתן רישיון ליבוא המכונית על שמה של רפאלי הוגשה בהתאם לצו היבוא. ההחלטה הדוחה את הבקשה ניתנה על ידי ראש ענף יבוא במשרד התחבורה. מכוחו של צו היבוא קבע משרד התחבורה נוהל ליבוא רכבים. בין היתר נקבע בנוהל, כי "יבוא רכב חייב ברישיון יבוא טרם השטתו ארצה" (סעיף ג' לנוהל). עוד ראוי להפנות לסעיף 2(ג)(1) לצו היבוא, הקובע:

ג)  על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) -

(1) יהיה יחיד רשאי לייבא את הטובין המפורטים בתוספת הראשונה בלא הצגתו של רישיון יבוא, או לייבא את הטובין המפורטים בתוספת השנייה בלא המצאת אישור או עמידה בתנאים, אם הוכח להנחת דעתו של המנהל כי הטובין לא יובאו באמצעות עוסק, הם אינם מיועדים לצורכי אספקה, ייצור או מתן שירותים, והם מיובאים בכמות סבירה לשימושו האישי או המשפחתי של אותו יחיד (להלן - יבוא אישי), למעט טובין אשר יבואם אסור לפי צו המכס וטובין אשר צוין לגביהם בתוספת הראשונה או השנייה כי דרישת רישיון יבוא, או המצאת אישור או עמידה בתנאים, לפי העניין, חלה גם ביבוא אישי, ולמעט מוצרי תעבורה לכלי רכב המוגדרים בצו מוצרי תעבורה;

12.        ראש ענף יבוא, במסגרת ההחלטה, בחנה האם התקיימו תנאי סעיף 2(ג)(1) הנ"ל, דהיינו האם בפנינו יבוא של יחיד, שלא באמצעות עוסק. כן בחנה האם התקיימו התנאים למתן רישיון יבוא על פי הנוהל.

13.        ההחלטה לדחות את הבקשה הושתתה על המסקנה העובדתית, כי ה"רכב לא יובא על ידי הטוענת [...] אלא על ידי עטיה, אשר ביקש לבצע ניסיון ליבוא רכב ארצה למטרה מסחרית במסווה של יבוא אישי על שם הטוענת [...]".

ההחלטה, ככל ההחלטה של רשות מנהלית, מושתתת על מרכיבים שונים, ובהם מרכיב עובדתי, מרכיב משפטי ומרכיב של שיקול דעת. מעמדת בא כוחם בדיון עולה, כי בשלב זה מעוניינים המבקשים לתקוף רק את המרכיב העובדתי בהחלטה, דהיינו רק את הקביעה כי המכונית הובאה לישראל על ידי עטיה למטרה מסחרית. ברצונם לשכנע כי גם עטיה פעל אך ורק למטרה פרטית. עולה כי לגישת המבקשים ניתן להפריד, לעניין הסמכות העניינית, בין מרכיביה השונים של ההחלטה. הסמכות לדון בהשגותיהם על המרכיב העובדתי בהחלטה נתונה לבית המשפט האזרחי, ואילו הסמכות לדון במרכיב שיקול הדעת בהחלטה נתונה, לגישתם, לבית המשפט לעניינים מנהליים או לבית המשפט הגבוה לצדק.